<h1>יראים סימן ז'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ובמה היא נעשית ארוסה כדתנן בקדושין האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, בכסף [בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר] וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה א' משמנה באיסר האטלקי, וקימ"ל כב"ה. תניא [קדושין ט' א'] בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי כו' בביאה כמשמעה וכולהו נפקי להו מקראי בקדושין פ"א כסף דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף, וכ"ה אומר נתתי כסף השדה קח ממני. שטר דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר (אף הויה בשטר) דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אף הויה בשטר. ביאה דכתיב ובעלה ותניא ובעלה מלמד שנקנית בביאה ותנן בקדושין פ"ב [מ"א א'] האיש מקדש את בתו כשהיא (קטנה) [נערה] בו ובשלוחו. ותנן בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בכסף בשטר ובביאה. (ותנן בקדושין) ונפקא לן מקרא [כתובות מ"ו ב'] דאמר רב יהודא ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו האב וכשם שהאב מקדש בתו בשלוחו כך האיש מקדש ששלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מדבר עבירה. ובקדושין שאינם מסורים [לביאה] נקראת מאורסת, דקימ"ל בקדושין פ' האיש מקדש [נ"א א'] דהוו קדושין, דאביי ורבא הלכתא (כאביי) [כרבא] בר מיע"ל קג"ם ואחד מהם קדושין שלא נמסרו לביאה אביי אמר הוו קדושין ורבא אמר לא הוו קדושין.
ותולדותיה קדושין דרבנן ויש מהם רבים בתלמוד ואכתב קצתם ולא כולם כי לא להאריך באתי. וזה אחד מהן דתנן בגיטין בהמגרש [פ"ח ב'] יצא שמה בעיר מקודשת [הרי היא מקודשת] ואמרינן עלה בגמרא [פ"ט א'] וכן תני לוי לא שישמעו קול הברה (אליו) [אלא] שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים טוות לאור [הנר] ושמחות לה [ואומרות] פלנית נתקדשה היום. תולדה שניה קדושי יתומה קטנה והיא אסורה עד שתמאן, כדתנן ביבמות פ' ב"ש [ק"ז ב'] איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אחיה ואמה מדעתה, השיאוה שלא מדעתה אינה צריכה למאן. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. שלישית המקדש בעד אחד אמרינן בקדושין פ' האומר [ס"ה א'] אמר רב כהנא אין חוששין לקדושיו, רב פפא אמר חוששין לקדושיו. וקימ"ל כרב פפא. אעפ"י שמתוך דברי רב יהודאי גאון יש ללמוד דפסק דאין חוששין, כרב פפא עבדינן דאמר חוששין, וכן שמעתי מפי אדם גדול. ואף יש ללמוד דמדאורייתא צריכ' לדברי רב פפא. רביעית דאיתמר, [כתובות ע"ב ב'] קדשה על תנאי וכנסה סתם, אמר רב צריכה גט מדבריהם וכן אמר רב צריכה גט מדבריהם. ויש דברים בתלמוד יש ללמוד מהם בקדושין דצריכין גט, ויען שאין להן תכלית לא כתבתים.
<h2>דף ו.</h2>
ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפרש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הלכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שחשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פ"ד [כ"ה א'] ובשבועות פ' שבועות הדיינים מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת ב"ד, לאו משום דמשתבע אינש אדעתא דנפשיה דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידי' קא משתבע שאפי' עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את ה' וישמרו תורה ומצוות לאו משום שמא יחשבו בלבם ויקרא מדעתם לע"ז אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאעפ"י שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע ע"ז ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצות דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעים. וראיה לך לזה, דהא בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה (לוחות) [לחוות] על דעת המקום אלא משום דע"ז נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה. אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו ו[ה]לא היו יכולים להערי' ולעשות (למחשבתם) [כמחשבתם] אלא ש"מ לא מהניא. והיינו כדתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו (קרבין) [קרבן] לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלין עליהן [נדרים כ' א'] פי' אין צריכין שאלה לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב [חבקוק א' ט"ו] יגירהו בחרמו, ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצם. אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו, של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו ענין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו [קודם] להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אעפ"י שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן [כתובות ק"י ב'] המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבל גובה ממעות בבל אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות [צ"ז א'] זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי [נדרים כ"ז ב'] נודרים להרגין ולחרמים (ולדוכסין) [ולמוכסין] שהם של בית מלך אעפ"י שאינם של בית מלך, דאמרינן בגמרא [שם כ"ח א'] בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן וסתם נאנסים נהרגין וחרמים נודרין סתם וסתמן שלהן הן ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים, והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפ"א [דקידושין] (ו' א') היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה, ר' יוסי אומר דיו ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' יוסי (התם) [הכא] היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה (והקדושין) [בהקדושין] ולא הזכיר כל מחשבתם אינה כלום. ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו כולן צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא כלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא. וראיה קצת, דאמר (עולה) [עולא] [קידושין מ"ד ב'] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידך (עלמא) [אלמא] רגילי' ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אע"ג דשידך כולן צריכות גט. ולפי (הטעות) [הטעם] שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לענין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לענין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי יצחק בן הרב ר' יהושע ז"ל, נכדו של הר' מנחם זצ"ל, בבית דינו של רבי יעקב זצ"ל, ששידך בתו קטנה של ר' (מורלמנול גטרא) [מוריל מאינגליטירא] והיו לו ג' בנות קטנות ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר. והא דאמרינן בהאיש מקדש [מ"ט ב'] ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשעת דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשלהי שמעתתא [שם נ' א'] אמרינן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אעפ"י [שלא] הזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטעם שפרשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושם, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח [אלא] משום דלא איתדר (אלא) [ולא] משום דלא סליק. והא דתנן במס' תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא (יצא) [רצה] אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בפ' תמיד נשחט [ס"ג א'] מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר (בשעור) [בשעת] שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשלהי האומר משקלי עלי אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא, אע"ג דעשויה ואירצי דמשמע (דמחשבת) [דמחשבה] המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעא מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. (ואני) [ואיני] רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, [ד]בחזקת הבתים [מ"ח א'] מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקימ"ל גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא [גיטין ל"ד] אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי.
<h2>דף מט:</h2>
ויש דברים סתומים שאינם דנים אותם כאלו הם מפורשים ואזלינן בתר מחשבתו אלא מטעם שהדבר סתום נדון כמפורש שבאותו דבר לשון העולם לדבר בסתם ואינם חוששים ואין דרכם לפרש והוי סתום כמפרש, שכל הרוצה לפרש מדבר סתם, הלכך מה שהדבר מתבטל אינו מטעם המחשבה אלא משום שפירוש סתם דבריו כך הוא. וראיה לדבר, שאפילו בברור שחשב לבטל משמעות דברי פיו מאחר שלשון דבורו לפי מנהג ולשון העולם משונה ממחשבת לבבו אין בדברים שבלבו כלום, דאמרינן בנדרים פ"ד [כ"ה א'] ובשבועות פ' שבועות הדיינים מחוייב לישבע על דעת המקום ועל דעת ב"ד, לאו משום דמשתבע אינש אדעתא דנפשיה דלמא איסקונדרי יהיב ליה ואסיק להו זוזי דכי קא משתבע אדעתא דידי' קא משתבע שאפי' עשה כן וברור לנו אינו מועיל כלום אלא לאפוקי מקניא דרבא, וכן כשהשביע משה את ישראל על דעת המקום שיעבדו את ה' וישמרו תורה ומצוות לאו משום שמא יחשבו בלבם ויקרא מדעתם לע"ז אלוה ולדברים אחרים אלוה ויעזבו התורה ומצוות, שאעפ"י שברור שכן יחשבו מאחר שיוציאו בלשונם ובדבורם סתם של לשונם אינו משמע ע"ז ולא דברים אחרים שאינם תורה ומצות דאין מחשבת וקריאת פיהם קודם שבועתם פוטרם משבועתם ואפילו קראו לעדים ואמרו דעו שעל דעת כן אנו נשבעים. וראיה לך לזה, דהא בשבועות ובנדרים מפרשינן שלא הוצרך משה (לוחות) [לחוות] על דעת המקום אלא משום דע"ז נמי איקרי אלוה ותורת חטאת איקרי תורה ומצות המלך איקרי מצוה. אבל אי לא איקרו אפילו יש הוכחה למחשבתו אינה מבטלת מחשבתו דברי פיו דאי לאו הכי מה הועיל משה רבינו במה שהשביע על דעת המקום ועל דעתו ו[ה]לא היו יכולים להערי' ולעשות (למחשבתם) [כמחשבתם] אלא ש"מ לא מהניא. והיינו כדתנן נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הרי עצמו (קרבין) [קרבן] לא אמרתי אלא בעצם שהנחתי בביתי להיות נודר בו, אין נשאלין עליהן [נדרים כ' א'] פי' אין צריכין שאלה לפי שחרמו של ים גם הוא נקרא חרם דכתיב [חבקוק א' ט"ו] יגירהו בחרמו, ועצם בהמתו איקרי עצם, והוא לא בדה לשון מעצמו ולא שינה מדרך המדברים, שדרך המדברים לקרות לחרמו של ים חרם, ועצם בהמתו עצם. אבל אם לא היו נקראים אפילו אמר קודם נדרו וחרמו, של ים אני רוצה לומר מאחר שבשעת נדרו לא הזכיר בפיו, אין מחשבתו והזכרתו ראשונה מועלת לבטל נדרו מאחר שנדר באותו ענין שהאוסרים נודרים. וראיה לדבר, שהרי תנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאינו כפול או מעשה קודם לתנאי או לאו [קודם] להין שלא נעשה כתנאי בני גד ובני ראובן אינו מבטל מעשה בין בגט בין בקדושין בין בדיני ממונות התנאי בטל והמעשה קיים, אעפ"י שברור לנו ומוכיח הדבר שלדעת התנאי דבר מאחר שקדש כדרך המקדשים ושינה מדרך תורת התנאי אין מחשבתו כלום. והיינו דתנן [כתובות ק"י ב'] המוציא שטר חוב על חברו כתוב בבל גובה ממעות בבל אפילו חשב ממעות אחרות אין בכך כלום, מאחר שכל הדברים סתם בבבל מעות בבל הם. והא דאמרינן בכתובות [צ"ז א'] זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זבני. ותנן נמי [נדרים כ"ז ב'] נודרים להרגין ולחרמים (ולדוכסין) [ולמוכסין] שהם של בית מלך אעפ"י שאינם של בית מלך, דאמרינן בגמרא [שם כ"ח א'] בנשבע בשפתיו ומבטל בלבו. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים גבי אונסין שני, הנהו פירושם שסתם המוכרים צריכים זוזי המדברים סתם אין דרכם לפרש אם לא איצטריכו למעות יבטל המקח והוי סתמן כפירושן וסתם נאנסים נהרגין וחרמים נודרין סתם וסתמן שלהן הן ולאו בדידיה תליא שלא בלשון העולם וסתם המדברים, והמפרשים גבי אונסים שני התירו משום אונס משתבש. והא דתניא בפ"א [דקידושין] (ו' א') היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה גיטה וקדושיה, ר' יוסי אומר דיו ואמר רב יהודא אמר רב הלכה כר' יוסי (התם) [הכא] היינו טעמא, שכל דרך המקדשים להזכיר שם האשה (והקדושין) [בהקדושין] ולא הזכיר כל מחשבתם אינה כלום. ואם קבל אב קדושי בתו סתם, ויש לו ארבע בנות ראויות להתקדש על ידו כולן צריכות גט. כללו של דבר כששינה מדרך המדברים והמקדשים, אין מחשבתו מועלת לבטל משמעות דברי פיו דלאו בדידיה תליא מילתא אלא כלשון המדברים. ואם בא אדם לומר שאם שידך ושהה אחר שידוכין חדש, דרך המקדשים לקדש סתם ואינה מקודשת אלא אותה לבדה דבר שאינו הוא, דהא חזינן דלאו הכי הוא. וראיה קצת, דאמר (עולה) [עולא] [קידושין מ"ד ב'] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אפילו מיאון אינה צריכה אע"ג דשידך (עלמא) [אלמא] רגילי' ועבידי אינשי לחזור משידוכם. ומפרשים קדושין בשעת קדושין, הילכך אע"ג דשידך כולן צריכות גט. ולפי (הטעות) [הטעם] שפירשנו אין ללמוד מכל וכל מדברי תלמוד לענין זה ואף לא להשוות המלכיות והמקומות, שהרי לענין המלכות ודרך המדברים תלוי הטעם. ושמעתי, שמעשה היה בטרוייש ברבי יצחק בן הרב ר' יהושע ז"ל, נכדו של הר' מנחם זצ"ל, בבית דינו של רבי יעקב זצ"ל, ששידך בתו קטנה של ר' (מורלמנול גטרא) [מוריל מאינגליטירא] והיו לו ג' בנות קטנות ובשעת קדושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת והיו מהם מתירים מטעם שדוכים ולא שמעו להם האוסרים ונתן גט לשלשתן. ולפי טעמא שפירשנו אתי שפיר. והא דאמרינן בהאיש מקדש [מ"ט ב'] ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, ובשעת דזבין לא אמר, ואמר רבא עליה דברים שבלב אינם דברים. ובשלהי שמעתתא [שם נ' א'] אמרינן ההוא גברא דזבין ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל, סליק ולא איתדר, אעפ"י [שלא] הזכיר מיתדר נתבטל המקח, השתא חלוקם מטעם שפרשנו, דלמיתדר אין דרך העולם להזכיר וסתמן כפירושם, ולמיסק דרך העולם להזכיר בשעת המקח, הלכך לא חזר המקח [אלא] משום דלא איתדר (אלא) [ולא] משום דלא סליק. והא דתנן במס' תרומות פ"ג המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוים התם לאו היינו טעמא שהמחשבה מבטל הדבור אלא משום שהדבור היה בטעות שיצא מפיו דבר שלא (יצא) [רצה] אבל אם הוציא בפיו מה שרצה ובכונת דבר שרוצה לבטל דבורו במחשבתו, ההוא דבור שלא בטעות לא מיבטל המחשבה אחרי שדבר כדרך המדברים דברים שאינם מתבטלים. ובפסחים בפ' תמיד נשחט [ס"ג א'] מייתינן לה לגבי שוחט לערלים ולמולים שנתכוון להזכיר (בשעור) [בשעת] שחיטה ערלים ומולים ולא הזכיר אלא ערלים דהוי דבור ערלים ולא מולים דבור טעות הלכך לא חייל. והא דאמרינן בערכין בשלהי האומר משקלי עלי אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא, אע"ג דעשויה ואירצי דמשמע (דמחשבת) [דמחשבה] המוכחת מבטלת דבורו וכן במתנה מצריכים ביטול מודעי התם נמי היינו טעמא, שדרך כל הנותנים גט לבטל מודעתם ואם גירש סתם שינה מדרך המגרשים, שלא ביטל מודעא הילכך הוי מודעא מודעא, שסתם מגרשים סתם להיות דעתם על מודעתם כאלו פירשו על דעת מודעא אני עושה. (ואני) [ואיני] רוצה להביא ראיה מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, [ד]בחזקת הבתים [מ"ח א'] מפרשים טעמא דסבר מצוה, אך יש עוד להביא ראיה דקימ"ל גלויי דעתא בגיטא לאו מילתא היא [גיטין ל"ד] אלמא בתר דבורו אזלינן ולא בתר מחשבתו אפילו מוכחא מילתא. הארכתי בדין דברים שבלב, יען ראיתי חלוקים בדבר ובסברות, כתבתי אני הנראה לי.
<h2>דף נא.</h2>
ובמה היא נעשית ארוסה כדתנן בקדושין האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה, בכסף [בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר] וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה א' משמנה באיסר האטלקי, וקימ"ל כב"ה. תניא [קדושין ט' א'] בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי כו' בביאה כמשמעה וכולהו נפקי להו מקראי בקדושין פ"א כסף דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף, וכ"ה אומר נתתי כסף השדה קח ממני. שטר דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, מה יציאה בשטר (אף הויה בשטר) דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אף הויה בשטר. ביאה דכתיב ובעלה ותניא ובעלה מלמד שנקנית בביאה ותנן בקדושין פ"ב [מ"א א'] האיש מקדש את בתו כשהיא (קטנה) [נערה] בו ובשלוחו. ותנן בפ' נערה שנתפתתה האב זכאי בבתו בכסף בשטר ובביאה. (ותנן בקדושין) ונפקא לן מקרא [כתובות מ"ו ב'] דאמר רב יהודא ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו האב וכשם שהאב מקדש בתו בשלוחו כך האיש מקדש ששלוחו של אדם כמותו לכל דבר חוץ מדבר עבירה. ובקדושין שאינם מסורים [לביאה] נקראת מאורסת, דקימ"ל בקדושין פ' האיש מקדש [נ"א א'] דהוו קדושין, דאביי ורבא הלכתא (כאביי) [כרבא] בר מיע"ל קג"ם ואחד מהם קדושין שלא נמסרו לביאה אביי אמר הוו קדושין ורבא אמר לא הוו קדושין.
ועתה אפרש קדושין שאינן מסורין לביאה מה הם. אדם שיש לו בנות קטנות או נערות ראויות להתקדש ע"י אביהן ואמר המקדש בתך מקודשת לי בין אמר אחת מבנותיך מקודשת לי בכל ענינים תפשי קדושין בכולם. וראיה לדבר דאפילו בבתך מקודשת לי מקודשת, דהא מייתי עלה בקדושין [ע"ב] פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי דפליגי בפ' האומר דתנן מי שיש לו ב' [כתי] בנות משתי נשים, ואמר קדשתי בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות, אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה שבקטנות, כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וטעמייהו, דר' מאיר סבר מחית אינש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית אינש נפשיה לספיקא ואי אחת מבנותיך קאמר האי (מאי אחת) [ודאי מחית] דלשון אחת מבנותיך משמע שלא ידע איזו יקח. אלא בבתך מקודשת לי פליגי ואסר ר' מאיר, ואפילו ר' יוסי לא קשרי אלא משום שהזכיר גדולה שבגדולות, אבל בתך מקודשת סתם דליכא למימר האי טעמא אסור לכולי עלמא. ועוד לא ידע החכם להתבונן לחלק (בו) [בין] בתך לאחת מבנותיך, מאחר שאין באחת הוכחה שלא היה לו לדבר סתם, ואפילו הזכיר גדולה ויש גדולות ג' או ב' כולן אסורות, דקימ"ל הלכה כר"מ בגזרותיו, פי' בחומרותיו [והא] (כ)דאמרינן בפ' מי שהוציאוהו [ערובין מ"ז א'] ודלמא לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל דאמר הלכה כר"מ בגזרותיו לא ללמד דלא קימ"ל כרב נחמן קאמר אלא הכי קאמר ר' יוחנן הוצרך לומר הלכה כר' יוסי דמיקל ולא כר"מ דמחמיר לאפוקי מההוא כללא דאמר ר"נ הלכה כר"מ בגזרותיו הכי קימ"ל. וכן כתב רב יהודאי גאון ז"ל בהלכות מיאון דהלכה כר' מאיר בגזרותיו כדחזינן עובדא בכתובות [נ"ז א'] דאמר ליה רב יוסף אי הכי זיל כתוב לה וזהו לשונו ת"ר מעוברת חברו ומינקת חברו לא ישא ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר וחכמים ולא תימר הלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו ולא בקנסות, ע"כ דברי רב יהודאי גאון. ואפילו אם היינו (כההוא) [מפרשים בההיא] דעירובין דר' יוחנן לאפוקי מדרב נחמן אתא אפילו בשאר מקומות, מ"מ הלכה כר"נ אמר שמואל דמעשה דכתובות רב וכותיה עבדינן כפסק הגאון ז"ל. ועוד דבמילתא דר' יוחנן בעירובין דאתי לאפוקי מדר"נ אמר שמואל, אמרי' עליה ביבמות בהחולץ [מ"ב ב'] הדר ביה ר' יוחנן ליתא, ואע"ג דמטעמא אחרינא הדר ביה מ"מ למדנו דליתא ואפילו (בבת) [בכת] אחת ואמר גדולה יש לחוש לאמצע' שהיא גדולה מן הקטנה. ואע"ג דאמר אביי בהאיש מקדש אבל בבת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש קטנה קטנה ממש אמצעית שמא אית לה לא קימ"ל כוותיה אלא (כרב הונא) [כרבי חנינא] בר אבדימי דמתרץ מוחלפת השיטה על ההיא דמקשי' מנדרים, דתנן הנודר עד פני הפסח ר' מאיר אוסר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא והתם כבת אחת דמי והוצרכנו לתרץ מוחלפת השיטה. ואע"ג דתירץ אביי בלישנא דעלמא פליגי מוחלפת השיטה (קאמר' לן כדאמר' בעירובין) קיימי' [לן] כדאמר' בסנהדרין (פ"א) [פ"ד] באחד דיני ממונות [ל"ג א'] כל היכא דפליגי תרי אמוראי וסוגיא דשמעתתא כחד מינייהו עבדו כוותיה. וסוגיא דשמעתתא ומסקנא בנדרים בפרק (ר' אליע') [קונם יין ס"א ע"ב] כרב הונא בר אבדימי דאמר מוחלפת השיטה, ואינו מזכיר שם תירוצא דאביי כלל, הלכך סוגיא דשמעתתא מוקמינן כרב הונא בר אבדימי שהוצרך לומר מוחלפת השיטה, ואפילו ברור לן שחשב המקדש על אחת מהן אין (מחשבת) [מחשבה] מבטלת דבר שהוצאת פיו משמע, דברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, שכיון שמשמעות דברי [פיו] משמיע בענין אחר ומחשבתו בענין אחר אעפ"י שברור לנו שחשב בלבו לבטל דברי פיו בתר דברי פיו אזלינן.
